אופנה מהירה, אופנה איטית - והאדם שביניהן

גילוי נאות - במקור הפוסט הזה היה אמור להיות על חגיגות השופינג של נובמבר.

בתחילת החודש התיישבתי על המחשב וכתבתי "בלאק פריידי, סייבר מאנדיי, יום הרווקים הסיני. שלושת הרגלים של חודש נובמבר." המשכתי בכמה נתונים מספריים, כמה עובדות על מקורם של הימים האלה, אבל משום מה הפסקתי. לא יכולתי להמשיך לכתוב, ולא ממש היה ברור לי למה.

כשסיפרתי לאמא שלי על הפוסט שאני עובדת עליו ועל כך שאני תקועה - היא הציעה שאני אכתוב על התהליך שאני עצמי עברתי, ועל איך פעם הייתי קונה המון בגדים, בפוראבר 21, ברשקה, וכד'. אמרתי לה - "אני? מה פתאום. לא הייתי קונה כל כך הרבה, לא הייתי מהמגזימות!" ואז עצרתי לחשוב על זה.

מודה - עד שהיא העלתה את זה, כל התקופה הזאת די נשכחה ממני. תקופה בה רציתי את מה שהיה לחברות שלי, בה הייתי בפאניקה להתחדש כל הזמן. תקופה בה היה לי בארון בעיקר מה שהיה נחשב "טרנדי" או מה שחברות שלי אהבו - לא מה שאני אהבתי. (מזכירה - מדובר בתקופה בה רצינו מה שיש לילדה מהכיתה שחזרה מטיול בארה"ב - ולא מה שראינו באינסטגרם. היום הפיתויים הם כפולים ומכופלים. הכל נגיש יותר, זול יותר. היום יותר קשה לצאת מהמעגל הזה.)

אני לא יודעת לשים את האצבע על בדיוק מתי התחלתי לראות דברים בצורה אחרת. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה כמה זה היה תהליך הדרגתי שהתחיל אי שם בגיל 14 - ועודנו נמשך. מה שכן, המעבר התודעתי שעשיתי בשנה האחרונה הוא מעין "פיק" בתהליך, שהביא איתו גם הרבה הזדמנויות, וגם לא מעט קשיים.

כשנחשפתי למאחורי הקלעים של תעשיית האופנה, לנזק, לזיהום, לפסולת - קודם כל נלחצתי. ״איך אני אמורה לקנות משהו אי פעם? כל דבר שאצטרך/ארצה - אתחרט שקניתי". במשך תקופה באמת לא הייתי מוכנה לקנות דבר. הסתפקתי במה שהיה, והרגשתי שאני מחמירה עם עצמי אבל שזה שווה את זה. יש כל כך הרבה ניגודים וקונפליקטים בתוך תעשיות האופנה והטקסטיל שהכי קל בשבילי היה פשוט להגיד - די! לא קונה יותר בכלל וזהו. לקח זמן עד שהבנתי כמה אורח החיים הזה מורכב ועדין. כמה הכל אפור ואין בכלל שחור לבן, וכמה ככל שאהיה בנקודה קיצונית יותר - אוכל להחזיק מעמד פחות זמן.

היום אני מבינה שמדובר בעצם בשני צדדים של אותו מתרס. אני מבינה שהבחירה שלי לחיות בסגפנות מוחלטת ולא להרשות לעצמי לקנות דבר - מקבילה להחלטה שלי לקנות כל דבר שאני רואה, כי אפשר, כי זול, כי למה לא. הרי, שתי ההחלטות הן קיצוניות, לא ניתן לשמר אותן לאורך זמן. שתיהן פוגעות בי בצורה כזאת או אחרת.

כאשר אנחנו הולכים לנקודות הקצה - אנחנו מקשים על עצמנו לקיים לאורך זמן את אורח החיים שבחרנו. אם אנחנו רוצים לעשות שינוי אמיתי ומהותי בחיים שלנו, בכל תחום - הסוד הוא למצוא את נקודת האיזון.

בסוף זה הכל משחק של איזון.

אין דרך אחת נכונה למצוא אותו. אין שיטה או דפוס שלפיו אפשר לפעול. להיפך - מדובר על תהליך אישי ואינדיבידואלי לכל אחד, שמטרתו היא למצוא את הנקודה בה אנחנו פועלים בצורה שגם טובה לסביבה, אך גם טובה לנו.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה אי שם בתחילת החודש, היה בי כל כך הרבה כעס. כל מה שהיה לי בראש זה הקליפ מתוך הסרט "The True Cost" שמראה את טירוף הבלאק פריידי בארה"ב על רקע העוני והסבל בבנגלדש והודו. הרגשתי מוצפת. מיואשת. כאילו אין בכלל טעם. כל מה שיצא לי על הדף הוירטואלי היה ביטוי של הכעס הזה, והסיבה שהפסקתי הייתה כנראה שהרגשתי שזה לא מה שיקדם את המטרה שלי הפעם.

אני שמחה ששמתי את הפוסט הזה בצד וחזרתי אליו רק אחרי שהרגשתי מגובשת. אני שמחה שזה לא עוד פוסט מלא בכעס על תרבות הצריכה ותסכול מהחברה שלנו. זה פוסט שנועד לתת אוויר - לכל מי שחוותה או חווה את מה שאני מתארת כאן. כל מי שמרגישה שכל המידע שנחשפה אליו על עולם האופנה מציף אותה, והיא לא יודעת איך להתקדם מפה. כל מי שמרגישה שכל צעד שהיא עושה היא פוגעת בסביבה - ולא מוצאת את הדרך. אם את מרגישה ככה - אני יכולה להגיד לך דבר כזה:

כל דבר קטן שאת עושה עבור הסביבה, הוא עולם ומלואו. כל פעם שאת זוכרת ללכת לסופר עם שקית רב פעמית, כל פעם שאת מבקשת "בלי קשית", כל פעם שהשתמשת במשהו קיים במקום לקנות חדש - עשית משהו ענק. תתרכזי בזה, תתרכזי במה שאת כן עושה - ולא במה שאת לא.

אין צורך לצאת בהצהרות, אין צורך לעשות שינויים קיצוניים. לא צריך לקנות רק יד שנייה - אבל בכמויות, או להפסיק לקנות בכלל, או לקנות רק ממוחדש. כל החלטה כזאת "קיצונית" - רק תקשה עלייך בתהליך הזה. עדיף פשוט לקנות מה שמשרת אותך, מה שנוח, מרגיש טוב - ולטפל בו, לשמר אותו לאורך זמן. אם אפשר מיד שנייה? מה טוב! אם אפשר ממוחדש? ברור שעדיף. אבל כדי להמשיך להנות מזה, כדי לקיים את זה לאורך זמן - קודם כל צריך איזון.

כמו כל דבר בחיים.

אני יודעת שאם קראת את הפוסט עד לכאן - איכפת לך. ואת רוצה לעשות שינוי. אני יודעת שלא תמיד זה קל, ושמסביב יש הרבה פיתויים. תזכרי שאת הצעד הראשון כבר עשית, ומכאן זה רק ילך וישתפר. מכאן את רק יכולה ללכת קדימה. אז צעד צעד, מעשה טוב אחד יביא איתו נוסף, עד שתגיעי לנקודה שבה תרגישי את האיזון.

בהצלחה ואהבה רבה,

Re.Gal